פסק-דין בתיק עפ"ג 41507-12-11

המערער הורשע על פי הודאתו בת"פ 46661-05-11 (בימ"ש השלום בראשל"צ) בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים נושא האישום הראשון, ובעבירה של איומים לרצוח את חברתו נושא האישום השני, ונידון לשנתיים מאסר בפועל, ול- 5 חודשי מאסר ו- 9 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין.

הערעור מכוון כלפי חומרת עונש המאסר בפועל והמערער טוען בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו כי עונש המאסר שהוטל על המערער חורג מעונשי מאסר שהוטלו על נאשמים אחרים בעבירות אלימות פיזית ומילולית כלפי בנות זוג, שבימ"ש קמא לקח בחשבון בחומרת העונש את מצבו הנפשי של המערער, שסובל מתחלואה כפולה, כאשר על פי תסקיר שירות המבחן שמונח בפנינו, ואשר לא היה בפני בימ"ש קמא, המערער משתף פעולה עם הטיפול במב"ן במסגרת מאסרו ונראה כי קיימת הטבה במצבו הנפשי.

גם באשר להתחשבות בימ"ש קמא בכך שהמערער השתמש בסמים, טוען ב"כ המערער כי למרות ששירות המבחן לא היה מסוגל לבחון טענת המערער שהפסיק לעשות כן, הרי חזקה על שלטונות שב"ס שבהיותו במב"ן לא משתמש המערער בסמים בשל חוסר זמינות לפחות.

ב"כ המשיבה מתנגדת להקלה בעונשו של המערער ועומדת על חומרת התנהגותו כלפי בת זוגו, במיוחד כפי שעולה מהאישום הראשון, שם נהג המערער כלפיה באלימות חמורה שגרמה לה חבלות, וזאת לאחר שחודש וחצי קודם לכן איים לרצוח אותה.

אנו רואים עין בעין עם בימ"ש קמא את חומרת התנהגותו האלימה של המערער, פיזית ומילולית כלפי בת זוגו זמן קצר לאחר שנפרד ממנה ולאחר שלא הפנים את הפרידה.

כך במיוחד לגבי האישום הראשון שבו הגיע המערער לבית בת הזוג, ומשסרבה לפגוש אותו הוא היכה אותה באגרופים בפניה, בעינה ובאזור הצוואר, ולאחר מכן תפס בשערותיה, הוריד אותה לרצפה ובעט בכל חלקי גופה וגרם לה נפיחות באזורים שונים של הגוף.

בית משפט קמא זקף לחומרת העונש, ובצדק, את האמור בתסקיר שירות המבחן שהיה בפניו, ממנו עלה שמצבו של המערער הוחמר לאחר שהחל להשתמש בסמים בגיל 18, הוא לא שיתף פעולה עם מטפליו ומצבו הידרדר להתנהגות אלימה כלפי בני משפחתו.

כן זקף בימ"ש קמא, ובצדק, לחומרת העונש את עברו הפלילי של המערער הכולל הרשעות בעבירות רכוש, סמים ואלימות, ועונשי מאסר בפועל ומאסרים על תנאי לא הרתיעו אותו מלנהוג באלימות כלפי בת זוגו.

עם זאת, מגזר הדין של בימ"ש קמא עולה כי הוא ייחס חומרה למצבו הנפשי של המערער, להתמכרותו לשימוש בסמים ולאי שיתוף פעולה עם מטפליו, וקבע כי "מתוך כך אי שיקומו של הנאשם יוצרים תמונת מצב של אדם מסוכן שיש להרחיקו מהציבור פן יפגע בו" (עמ' 15 באמצע לגזר-הדין).

דברי ביהמ"ש קמא היו נכונים למועד מתן גזר-הדין, אך לאור האמור בתסקיר שירות המבחן בכל הקשור למצבו הנפשי של המערער אשר בתחילת אשפוזו במב"ן החל לקבל טיפול תרופתי והוא עדיין נזקק להמשך טיפול במסגרת אשפוז בהסכמתו, אך עם זאת כבר החלה התארגנות והטבה במצבו הנפשי, מן הראוי לקצר במידת מה את תקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער על מנת לעודד אותו להמשיך בטיפול הנפשי שניתן לו במסגרת מב"ן גם לאחר שחרורו ממאסר, ולא לחזור לשימוש בסמים על מנת שכדברי בימ"ש קמא לא יהיה מסוכן לסביבתו.

לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומחליטים כי המערער ירצה 18 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו 22.5.11.

מנהל מב"ן יביא את המערער בפני הפסיכיאטר המחוזי 10 ימים לפני מועד שחרורו ממאסר על מנת שיחליט על המשך הטיפול בו, בין באשפוז ובין בטיפול תרופתי, על פי מצבו באותו זמן.

עונשי המאסר על תנאי שהוטלו על המערער על ידי בימ"ש קמא יעמדו בתוקפם.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למנהל מב"ן.

<#4#>

ניתן והודע היום ט' ניסן תשע"ב, 01/04/2012 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.